לכל אחד מאיתנו יש בחייו תחומים שבהם הוא מצליח יותר וכאלה שבהם הוא מצליח פחות.

הנטייה האנושית היא לעשות יותר את מה שאנו טובים בו ולהימנע ממה שאנו חוששים שלא יוצלח בידינו.

בפחד מכישלון בולט חוסר ההפרדה בין מי שאני לבין ההתנהגות שלי , כאשר לילד נופלת כוס מהיד והוא מקבל תגובה כגון: טיפש או לא אחראי הוא מפתח תחושה פנימית שהוא כישלון ועכשיו "עובדה זאת" הופכת להיות זהות עצמית שעלי ללמוד להסתירה.

אני מפתח כישרון להימנע ממצבים שעלולים לחשוף לעולם שאני כזה , כל משימה חדשה נתפסת כאיום ומרוקנת את חדוות העשייה , תופעה זאת נפוצה מאוד אצל אנשים שהוריהם היו פרפקציוניסטים אשר גילו חוסר סבלנות וסובלנות לביצועים שהיו פחות ממושלמים ובעקבות כך לא הייתה אפשרות לראות טעות כתכונה אנושית ואם כל טעות נתפסת ככישלון אז הדרך הכי טובה לא לטעות היא לא לעשות .

רוני הוא גרוש בן 42 שלא יוצר קשרים משמעותיים בחייו ותמיד הוא ביקורתי כלפי נשים שהוא פוגש, בבירור מעמיק יותר התגלה שנטייתו לפסול את האחר נובעת מהביקורת הקטלנית שהוא חי כלפי עצמו , את הגירושין הוא חווה ככישלון ולא כחוסר התאמה זוגית , ומתוך פחד לא מודע להיכשל שוב הוא מצא טכניקה דרכה הוא לא מאפשר לאף אישה להיות משמעותית בחייו.

קשה יותר להבנה היא התופעה של פחד מהצלחה , פגשתי אדם שרצה להקים עסק משלו אך היה לו חשש גדול מלהיות עצמאי, עמיר בן 35 היה מומחה למחשבים, עבד כשכיר בחברה והצליח מאוד ביכולותיו המקצועיות וביחסיו עם לקוחותיו אך חווה פחד לא מוסבר בכל פעם שעשה צעדים משמעותיים כדי להפוך לבעל עסק משלו. הנחתי שקשיו להיות עצמאי נעוצים ביחסיו הלא פתורים בינו לבין אחיו, אחיו היה גדול ממנו בשנתיים אך למעשה מבחינה התפתחותית ויכולות של ביצוע עמיר היה מוכשר ממנו. במהלך הטיפול עמיר נזכר שכל פעם שהוא הראה יכולת של עצמאות גדולה יותר משל אחיו הוא היה חש תחושה של אשמה כאילו הוא גונב לאחיו את הבכורה. תחושה זאת התחזקה גם מתוך יחסו של אחיו אליו , לאחיו הייתה נטייה להלשין עליו להורים , להאשים אותו שהוא זה שעושה בלגן בבית ובעצם להתנקם בו על היותו מוצלח יותר. הקונפליקט הזה בין יכולתו להתבטא בהצלחה לבין הקושי להתקבל במשפחה באופן חיובי תורגם לחייו הבוגרים , ועקב כך עצר אותו מלהפוך לעצמאי ולהרגיש טוב עם יכולותיו וכישרונותיו.

פחד מהצלחה הוא גורם מעקב גם אצל נשים רבות , היכולת לנוע מתפקידים "שמאחורי הקלעים" אל קידמת הבמה  , יוצרת אצל חלק מהנשים באופן לא מודע תחושה של אשמה כאילו הן מתחרות במקום שהוא נחלתם של הגברים, נשים אלו שבאו ממודל משפחתי של מהנדס ואשת מהנדס והיו ילדות טובות שהזדהו עם אמא, בצורה לא מודעת מרגישות שהן הופכות להיות ילדות רעות אם הן מרשות לעצמן לרצות את מה שאמא שלהן לא הרשתה לעצמה.

כאשר אנו מודעים לכך שהפחדים שלנו מכישלון ומהצלחה לא נובעים מסיבות אובייקטיביות אלא מהזהות הילדית שפיתחנו דרך יחסינו במשפחה אנו יכולים לפעול באופן בצורה משוחררת יותר המאפשרת לנו, ביטוי עצמי מלא של רצונותינו ויכולותינו.

הכותב: ד"ר אבי מרדלר הוא פסיכולוג קליני, מטפל זוגי ומרצה בכיר ב "מכון אדלר" .